חפץ, איש ותבנית
תמר הורביץ ליבנה.
סגנית אוצרת מהמוזיאון הפתוח תפן.
"חשבתי שאין הבדל גדול בין חפצים לאנשים, יש להם החיים שלהם, הם מחזיקים מעמד איזו תקופה, ואחרי זמן קצר הם נגמרים, כמו כל דבר בעולם, אולי את צודקת, אבל אם כד יכול להחליף כד אחר, ובמקרה הזה רק צריך לזרוק את השברים של הישן ולמלא במים את החדש, זה לא אותו דבר עם אנשים, כי כאן נראה שכל פעם שמישהו נולד, נשברת התבנית שהוא יצא ממנה, וזאת הסיבה שאדם אחד שונה מאחר, אנשים לא יוצאים מתבניות סניור סיפריאנו אבל נדמה לי שאני מבינה למה אתה מתכוון, אל תשימי לב, זה סתם פטפוטים של קדר...".
ז'וז'ה סאראמאגו, המערה
הפרקטיקה של היצירה הקרמית, שז'וזה סאראמאגו מפליא לתאר בדמות גיבור סיפורו, הקדר סיפריאנו אלגור, היא חלק מקדושת היומיום של האמנית ורדה יתום זה 48 שנה. סאראמאגו נוטל לעצמו חופש מוחלט בעיצוב הטקסט שלו, שמאופיין בפסקאות ארוכות ללא נשימה, ללא חוקיות רגילה של כללי פיסוק, וללא הבחנה בין הדוברים, ואין הוא עושה לעצמו הנחות בלימוד הפרקטיקה. הוא יודע היטב את רזי האמנות, על כל מורכבותה, וכך גם גיבורו. אדמה, מים, אש ואוויר חוברים יחדיו, אלכימיה של חומרים. סחיבה, לישה, עיבוד, עיצוב, ייבוש, שריפה, צביעה, עולם שלם של יצירה.
התמסרות סיזיפית, טוטאלית, קשה, לחומר סרבן, לסכנת השבירות, לפיסול אמנותי בחומר - היא בחירת חייה של יתום. היא לא עושה הנחות, לא לעצמה, לא לחומר ולא לצופה. היא לוחמת חֵמָר. פסלת. אין אצלה התייפייפות, אין החלקה, גם בטיפול התמטי וגם בטיפול החומרי. היא מטיחה חמר על הפסל כשהיא בונה אותו. זורקת, לוחצת, משליכה; וכך גם הדימוי שלה ניטח אל עיני המתבונן. שתי עבודות לא נותנות לי מנוח, מבקשות יחס, פיענוח, טיפול.
### מדיוקן לתבנית לדיוקן
האומנם חפצים ניתן לשכפול ואנשים לא? האם כל פעם שמישהו נולד נשברת התבנית שיצא ממנה? האין אנו עומדים בסופו של יום, שבו יימוג אותו רעיון המבדיל בין חומר לרוח, בין חפץ לאדם, וטכנולוגיות העתיד יאפשרו ליצור אנשים על פי תבניות? העבודות של יתום הן כמו חץ בבטן. הן קשות לעיכול. והן מזכירות לנו שיש לנו בטן ואנחנו מרגישים דרכה דברים, וכי טכנולוגיות העתיד לא בהכרח יגברו על האנושיות והרגש של בני האדם. החפץ והאיש הם שני דימויים מרכזיים בשתי עבודות - הֵעָלְמוּת (2010) ופעמונים (2014). התבנית, תבנית הגבס, היא המהלך המוביל והנסתר, שמאפשר את רגע הולדתם.
בעבודה העלמוּת עוסקת יתום בתבנית האישית שלה – בדמות דיוקנה. היא מנצלת את תכונת ההתכווצות של החֵמר בתהליך שרפתו בתנור כדי לחקור את המתח שבין רוח לחומר, ואת סוגיית המוות והסוף. 45 דיוקנאות תלויים על קיר במבנה לוגי של גמלון, בגיאומטריה ובסימטריה מדויקות הנפתחות לצדדים. תבליט יחיד של דיוקן האמנית ניצב במרכז, ומצדדיו תלויים כבני משפחה צמדי דיוקנאות זהים הולכים ונמוגים. "היו שנים שפשוט הטריד את מנוחתי מה זה להיות אדם, מתי מפסיקים החיים, מה ההבדל בין רוח לחומר? מתי אתה מפסיק להיות? האם ישנה ישות רוחנית? אדם ואדמה - איפה הגבול ביניהם. מתי אתה רק חומר, הרוח ניטלת ממך ונשארת רק הצורה שלך? קראתי לזה 'מְכל'. זה הטריד אותי באופן אובססיבי, ניסיתי ליצור מצב שבו החומר ייעלם ויגיע לגודל של זרע".
בעבודה נוצרות הקבלות מנוגדות. יתום מכנה את העבודה הֵעָלְמוּת, אבל המופע שהיא מייצרת הוא של ריבוי, הנכחה וזיכרון. כמו כן, המדיום של הפיסול הקרמי, שנקשר יותר מכל בסיפורי בריאה שבהם האדם נוצר מאדמה והאלים מפיחים רוח חיים בפסליהם, משמש אצל יתום דווקא לחקר המוות, ההעלמות החומרית, הפיזית והרוחנית. בעבודה זו, האסתטיקה המושלמת של שורת מסכות המוות מוצגת כמו מחקר ארכיאולוגי, כמו עצמות של דינוזאור נכחד, כמו חוט שדרה ענקי, שכל חלק בו קשור בשכניו. המהלך שנוצר במעבר החוזר שוב ושוב מדיוקן לתבנית וממנה לדיוקן קטן יותר הוא מהלך של אובדן תווי הפנים והתרחקות חזותית של הדיוקנאות מן הדמיון לדיוקן המרכזי. ההתרחקות הזו מהמקור ומהמוּכר היא רגע דרמתי שמזמן פחד. טשטוש הזהות האישית והחשש לפגוש את הבלתי צפוי שבתוכך הופכים את מרחב היצירה לאלביתי.
האלביתי - תרגום המושג Das Uneimliche, שטבע פרויד במאמר בשם זה מ-1919 - הוא מושג מפתח ומסה מכוננת ומשפיעה בתחומי ביקורת האמנות וחקר התרבות. המושג הגרמני - הקשה לתרגום גם לדברי פרויד עצמו - זכה לתרגומים שונים בעברית, שנויים במחלוקת, ביניהם: "המאוים", "המבעית" או "המבהיל". בהקשר הפרוידיאני משמעו תחושה שיסודה במוכר, ברגיל, בביתי, שנעשית תחושת זרות מעיקה ומבעיתה. החוויה האלביתית מורכבת מניגודים שאינם מתיישבים, ומתארת את מצבו של האדם המודרני, שלא חש בנוח עם עצמו בסביבתו שלו. זו תחושת הזרות השוֹרה בתוך האינטימי עצמו, הצמרמורת והאי-נוחות במפגש עם הביתי, שהוא בה-בעת מסתורי וכמוס, מאיים ומפתה.
בעבודה העלמות, התחושה האלביתית נוצרת בפער שבין דמות הדיוקן המרכזי ובין צאצאיו, שבתהליך הדרגתי משנים את זהותם, מתרחקים והופכים לאחרים. יתום מעידה כי התקשתה לזהות את עצמה בדיוקנאות האלה וכי השינוי הטריד אותה. העבודה מציגה מופע של משפחה מעוקרת, שתכליתה העלמות וכליה; אבולוציה שנתקעה ללא אפשרות של המשכיות והשבחה. זהו מופע המזכיר לנו כי אנשים לא נוצרים מתבניות ומשכפול של מקור אחד, אלא ממעשה ביולוגי אנושי, שיש בו חיבור בין שניים; מגנטיקה זוגית ושותפות הנותנת ביטוי גם לאַחֵר שמחוצה לך, ואף לאחר שבך.