Search, Journeys and Wandering — On the Sculptures of Varda Yatom

חיפוש מסעות ונדודים- אודות פסליה של ורדה יתום
כתבה: שוש גרץ (כתבת לענייני אמנות)
התפרסם בירחון האוסטרלי 1996: "Art and Concept"
ורדה יתום הינה פסלת אשר נולדה בישראל ובחרה לחיות בקיבוץ סאסא הסמוך לגבול לבנון. נשואה ואם לחמישה בנים אשר שירתו בצה"ל.עובדה אשר לדבריה, מעצימה את המתח הקיומי. הוריה היגרו ממזרח אירופה ועלו לארץ בשנות השלושים כחלק מהמפעל הציוני. שאר המשפחה נספתה בשואה.
המאמר הנוכחי מתייחס לעבודות שנוצרו לאחר חזרתה בשנת 88 עם סיום לימודי ה לתואר M.F.A באוניברסיטת אלפרד, ניו- יורק.
פסליה של ורדה יתום עוסקים בשניות של חיפוש והמשגת תכני התרבות ומעגלי הזהות המתרחבים: זו של האדם והיוצר האינדיווידואלי. דרך הזהות הישראלית / כנענית וכלה בזהות היהודית והאוניברסאלית. חיפוש הזהות על מקורותיה התרבותיים ערכיים והמשגתה מקביל בעבודותיה של ורדה יתום, למסע נדודים וחיפוש נצחי.
בעבודותיה משנת 86, חיפוש הזהות הקביל לחפירות ארכיאולוגיות אשר בסופן "הועלה" תת-מודע קולקטיבי – כדים סדוקים שהכילו בדים, תבן, ענפים וחבלים, סרקופגים ופסלי נשים דמויות צלמיות של אלילות כנעניות – כולם "ממצאים" ו"שרידים" של תרבות כנענית.
בעבודות מהשנים 89-91 אשר הוצגו מוזיאון הרצלייה (1991) החיפוש והמסע הופכים להיות גלויים ובעלי אזכורים ישירים יותר לתרבות ולהיסטוריה היהודית על רבדיה הגלותיים והישראליים/כנענים.. "באלו אינן ציפורים נודדות" (1989), מציגה האמנית בעלי חיים "משופדים", חסרי ראש אשר גופו מזכיר סימולטנית כבשים, נאדות מים וכדי חרס. הרגליים עשויות ענפים המלופפים בחוטים וסמרטוטים. על גבן נושאות הכבשים עור כבש, זרדים, סמרטוטים, קרעי גומאוויר- ציוד חיוני להישרדותו של ההלך הנצחי הבדואי. אולם בו בזמן שהאמנית מציידת את הנודד והמחפש ו"דואגת" להישרדותו ולהמשך מסעו, היא "תוקעת", "משפדת" ומקבעת אותו למקומו. תימת הנדודים, אומרת האמנית, מהווה גם ריאקציה לרעיון הטרנספר ש"נהגה" בישראל בקרב קבוצות פוליטיות ימניות קיצוניות ושוליות, כפיתרון לבעיית פליטים בשטחים.
שניות דומה קיימת בסדרת "סירות תקועות" (1990). הסירה אמצעי התחבורה הימי הטומן בחובו הבטחה אופטימית לחיים חדשים, לשיט תענוגות או לחקר ארצות ותרבויות זרות וחדשות, הופך בעבודות הללו להבטחה שהכזיבה. הסירות של יתום הם שילדי סירות התקועות בין שמיים לארץ- מהתיקרה באמצעות חבלים וקפיצי ברזל גמישים ומותחם באמצעות אבנים ועוגנים מחמר. שילדי הסירות התקועות בין שמים לארץ אוצרות ויוצרות מתח וניגוד בין כבדות החומר מחד לבין ריחופו בחלל מאידך. בדומה ל"אילו אינן ציפורים נודדות" גם ב"סירות תקועות" קיימת קונדנסציה צורנית: שלדי הספינה הינם גם שילדי דינוזאורים. הקונדנסציה התבניתית מעצימה את המשמעות הנרטיבית הגלומה בעבודה אודות "דור הדינוזאורים", מנהיגי האומה, דור אשר נכחד ונעלם ועימו שקע גם סולם הערכים המוסרי תרבותי החד משמעי אשר איפיין את התנועה הציונית בראשיתה. שילדי ה"סירות התקועות" מתייחסות גם לפוטנציאל הבסיסי הקיים באדם בדומה לשלד של קונסטרוקציה, פוטנציאל הטומן בחובו הבטחה אולם זו נותרת בלתי ממומשת ומאכזבת בסירות תקועות.
מעבודותיה של יתום עולה השקפת עולם דיאלקטית דטרמיניסטית. גורלו של האדם באשר הוא ושל האמן בפרט להיות במסע נדודים וחיפוש נצחי אחר זהותו על מעגליה המתרחבים אולם בה בעת גורלו אף להיתקע ולהיקבע בגין ההיסטוריה האישית, הלאומית, הערכית והתרבותית שהוא נושא על גבו, מטען אשר מראש מצמצם את טווח חיפושיו ותגליותיו ואת יכולתו לפרוץ מעבר לעצמו ושורשיו.
השניות והסתירה בין הצורך של הפרט לחפש ולחקור לבין גורלו להיתקע ולהיקבע במקומו מתעצמים לנוכח תפיסה של יתום את החיפוש ובהכללה את תהליך מעשה האמנות לא כתוצר של תודעה וקוגניציה אלא כתולדה של יצר ואינסטינקט של גוף חסר ראש ואינטלקט.
ב"פקאלאך" דמות אדם חסרת ראש וידיים נושאת על גבה מיכלים המלופפים לגופו דמוי נאד מים וכלי קיבול ורצועות גומי הנשרכות לאחריו. הפקעלאך מונח בשפה האידית המציין חבילה, נטל, מקשה מחד על הנודד והמהגר במסעו אולם מאידך הוא מהווה גם נקודת משען ואיזון אלמלא הוא היה הפסל ההלך קורס ונשבר.
התימה של מסעות נדודים ומעברים מקביל ומהווה מטפורה לטרנספורמציה של ערכים עיקורם וריקונם ממשמעותם המקורית, בדומה לשימוש שעושה הציניקן בתבניות ובמושגים מקובלים לצורך הפרכת ועיקור אותם ערכים הגלומים במושגים המקוריים.
בפסלי "תפילה, הגליים הנודדות אסורות וכבולות דווקא ברצועות התפילין (המסמל את הקשר והאהבה של היהודי לאלוהיו ומשמשו בתפילתו אליו). אצל יתום, הסמל היהודי מעוקר ממשמעותו המקורית בכמה אמצעים: מה שבמקור עשוי מעור בעבודתה עשוי מגומי תעשייתי המתחפש למתכת זוהרת. יתרה מזו, התפילין הנכרך על המצח ויד שמאל, נכרך בפסליה סביב הרגליים והישבן. מה שמשמש במקור כסמל לקשר ואהבה לה' אשר גאל ושיחרר את העם משעבוד מצרים, הופך ב"תפילה" לרצועות אוסרות וכובלות.
ניגוד נוסף המתקיים בפסליה של יתום ומטעינן בכוח ובמתח הינו הצירוף והעימות בין קטבים: לבידו ומוות, פוריות, נשיות ויצירה מול איבון, קפיאה, קיבעון וכליה. המבנה הצורני של כלל האובייקטים אצל יתום – אם בצלם בעלי חיים ואם בדמויות אנוש גבריים ונשים כאחד – הוא של כלי קיבול חלול, של חלל רחמי.
סדרת "ציפייה" מכילה בחובה את מחזור החיים בשלמותו. מצב הפוריות, טרום הלידה והחיים מהווה חלק אינטגראלי והמשך ישיר למצב של קיבעון, איבון חסימה וכליה.
בקבוצת פסלי "העוברים" מתעצם וגובר הטשטוש והעדר הגבולות בין יצירה וקיבעון, חיים ומוות, הבטחה ופיכחון.
פסלי ה"עוברים" מציגים קונדנסציה שלדמויות אדם מבוגרות בעלות מרקם דמוי מאובן/ סלע בתבנית גוף דמוי כלי קיבול אשר שוכבות בתנוחת עובר.
שפתה האמנותית של ורדה יתום הינה אוונגרדית ויוצרת כללי דקדוק ותחביר חדשים למדיה הקראמית הפיסולית. בעבודותיה קיים שילוב ומיזוג בין חמרים עמידים למתכלים, בין חמרי טבע לתעשייתיים, ענפים,קש, חבלים,מסמרים, חוטי ברזל, מזרונים, סמרטוטים ויריעות גומי ובד. בעבודותיה יש מיזוג בין שפה תקנית לסלנג שמקורו בתרבות היהודית הגלותית מחד וישראלית/כנענית מאידך.
מרכיב דומיננטי נוסף בשפתה האמנותית הינו הקונדנסציה. בפסליה יתום ממזגת תבניות צורניות אשר מייצגות במקורן משמעויות ועולמות תוכן זרים ולעיתים אף סותרים. הקונדנסציה הצורנית יוצרת תעתוע ומעבר אסוציאטיבי בין יחידות משמעות אשר מחזקות או מפריכות זו את זו.
פן נוסף ביצירתה של יתום הינו החצנתו של תהליך העבודה והדגשתו. ביצירתה לא ניתן להפריד בין תוכן, צורה ותהליך הבנייה. הצורה אוצרת את שלבי בנייתה. טביעות נוף מולדתה ואצבעותיה נשרדים כמאובנים על פני השטח והופכים לחלק אינטגראלי מהיצירה ומתוכנה.
פסליה של יתום הוצגו במוזיאונים רבים בישראל ולאחרונה אף זכתה בפרס יוקרתי מטעם משרד החינוך והתרבות בישראל.